NOVANEWS

In no particular order of importance, we thought we’d list some of the reasons why the opening of Rafah, while significant and helpful, doesn’t meet all of Gaza’s needs for access and why, as some voices in Israel have recently suggested, it can’t serve as Gaza’s only access point. Despite four unanticipated days of closure last week, the crossing has been operating for the passage of travelers on a more regular but still semi-limited basis.

1. Passage through the crossing remains limited: Egypt has indicated that it will operate the crossing six days per week during regular working hours, but it seems this won’t be enough: between 400 – 450 individuals have been able to travel through the crossing per day from Gaza to Egypt. From November 2005 to June 2006, approximately 660 passengers per day exited the Gaza Strip through Rafah and according to the Palestinian Crossings Authority, 10,000 people are currently waiting to travel.

2. The situation is unstable: As last week’s closure of the crossing indicates, the situation on both sides of Rafah remains unstable, such that it’s not clear whether the crossing will remain open, nor exactly to what degree.

3. Rafah doesn’t lead to the West Bank: Travel and movement of goods between Gaza and the West Bank remains severely limited, a problem which Rafah cannot address, as goods and Gaza ID holders are not allowed into the West Bank even via the Egypt-Jordan route. The West Bank and the Gaza Strip are part of the same customs envelope, and are recognized, including by Israel, as a single territorial unit, which, despite four years of tight closure, still shares one economy, one education system, one healthcare system and countless familial and social ties.

4. Export is not moving and not through Rafah either: Export remains severely limited (about 2 truckloads per day, the last of which left Gaza on May 1, 2011, compared with a target of 400 per day in the Agreement on Movement and Access) and is currently not taking place through Rafah at all. This is impacting industries across Gaza which used to sell or export their wares in Israel, the West Bank and abroad. Before the closure, the vast majority of Gaza’s “exports” were sold in Israel and the West Bank.

5. Construction materials do not enter through Rafah: Construction materials are being let into Gaza via Kerem Shalom only (between Israel and Gaza) for approved projects undertaken by international organizations and following exceedingly lengthy bureaucratic procedures. Each month since January 2011, about 10% of what entered monthly in the years prior to June 2007 has entered for these specific projects. At present, Egyptian authorities have not indicated if or when they will allow construction materials to pass at Rafah.

6. Import of goods does not take place at Rafah: Imports to the Strip purchased by the private sector enter Gaza from Israel via Kerem Shalom Crossing. Even if Egypt were to allow goods to enter at Rafah (and there is no indication that they intend to do so nor when) the crossing and surrounding roadways are not currently equipped to handle the transfer of large quantities of goods, on the scale of the access needs of the Strip.

7. Humanitarian aid does not regularly enter through Rafah: Aid enters Gaza via Kerem Shalom Crossing, between Gaza and Israel. At present, Egyptian authorities have not indicated if or when they will allow convoys of humanitarian aid to pass at Rafah.

8. Medical patients in need of treatment not available in Gaza cannot always make the long journey to Egyptian hospitals. In any case, Palestinian hospitals in east Jerusalem and the West Bank, part of a common Palestinian health care system, are there to serve all residents of the Palestinian territory, including Gaza residents.

9. Reports prove it: Restrictions on access at the crossings between Israel and Gaza (at Kerem Shalom for goods and Erez for people) continue to impact the well-being of residents of the Strip. Yesterday UNRWA published a study showing high rates of unemployment and the Association for International Development Agencies also reported recently on how limits on the entrance of construction materials primarily impacts the work of aid agencies and residents of Gaza.

10. Rafah doesn’t lead to the West Bank: Oh wait, did we say that already? Well, we’re saying it again, because it’s very, very important.

עשר סיבות מדוע לפתוח את מעבר רפיח זה לא מספיק

פורסם: יום חמישי, 16 ביוני, 2011

בלי חשיבות לסדר, אנו מפרטים כמה מהסיבות לכך שפתיחתו של מעבר רפיח – בפני עצמה משמעותית וחיובית – אינה עונה על כל צרכי התנועה של רצועת עזה ואינה יכולה לשמש כנקודת הגישה היחידה של הרצועה, כמו שהציעו פוליטיקאים וכותבי מאמריםבישראל בשבועות האחרונים. למעט ארבעה ימים בשבוע שעבר בהם היה המעבר סגור מסיבות לא צפויות, מעבר האנשים דרכו מתנהל באופן רציף אך עדיין מוגבל.

1. המעבר דרך רפיח אינו עונה על הצרכים: מצרים הודיעה שתפעיל את המעבר ששה ימים בשבוע, בשעות העבודה המקובלות, אולם עולה הרושם שאין בכך די: בימים האחרונים הצליחו בין 400 ל-450 אנשים לנוע דרך המעבר כל יום מעזה למצרים, בהשוואה לממוצע של 660 נוסעים ליום בין נובמבר 2005 ליוני 2006. לפי רשות המעברים הפלסטינית, 10,000 איש ממתינים כעת לצאת את עזה דרך רפיח.

2. מצב בלתי יציב: כאמור, סגירת המעבר הפתאומית בסוף השבוע שעבר מצביעה על כך שהמצב בשני צדי רפיח נותר בלתי יציב. לכן לא ברור אם המעבר יישאר פתוח, ובאיזו מידה.

3. מעבר רפיח אינו מוביל לגדה המערבית: מגבלות קשות עדיין מוטלות על תנועת אנשים וסחורות בין עזה לגדה המערבית – בעיה שרפיח אינו יכול לפתור, משום שהן סחורות והן מחזיקי תעודות זהות של עזה אינם מורשים להכנס לגדה דרך המסלול של מצרים-ירדן. הגדה המערבית ורצועת עזה נכללות באותה מעטפת מכס, ומוכרות, גם בידי ישראל, כיחידה טריטוריאלית אחת. גם אחרי ארבע שנים של סגר הדוק הן עדיין חולקות כלכלה אחת, מערכת חינוך אחת, מערכת בריאות אחת ואינספור קשרים משפחתיים וחברתיים.

4. יצוא אינו מתאפשר, גם לא דרך רפיח: היצוא מעזה עדיין נתון למגבלות חמורות (כשתי משאיות ביום, אשר האחרונות בהן עזבו ב-1 למאי 2011, בהשוואה ליעד של 400 משאיות ביום לפי הסכם המעברים) וכרגע אינו מתבצע כלל דרך רפיח. הדבר פוגע במגזר התעשייה ברצועה, אשר נהג למכור או לייצא מוצרים לישראל, לגדה המערבית ולחו”ל. לפני הסגר, רוב ה”ייצוא” מעזה נמכר בישראל ובגדה המערבית.

5. חומרי בנייה אינם נכנסים דרך רפיח: ישראל מתירה להכניס חומרי בנייה לרצועה רק דרך מעבר כרם שלום שבין עזה לישראל. גם הם מורשים רק עבור פרויקטים שאושרו בידי הרשות הפלסטינית, מבוצעים בידי ארגונים בינלאומיים ונתונים להליכים ביורוקרטיים ממושכים ביותר. מאז ינואר 2011 נכנסה מדי חודש עבור פרויקטים אלה כעשירית מכמות חומרי הבנייה שנכנסה מדי חודש בשנים שלפני יוני 2007. נכון לעכשיו, רשויות מצרים לא מסרו אם או מתי הן יתירו מעבר חומרי בניין דרך רפיח.

6. ייבוא סחורות אינו מתבצע דרך רפיח: מוצרי ייבוא שנרכשו בידי המגזר הפרטי ברצועה נכנסים לעזה מישראל דרך מעבר כרם שלום. גם אם המצרים יחליטו לאפשר הכנסת סחורות דרך רפיח (דבר שהם לא הודיעו שבכוונתם לעשות), המעבר והדרכים שסביבו אינם מותאמים למעבר כמויות גדולות של סחורות, בקנה המידה שמכתיבים הצרכים ברצועה.

7. סיוע הומניטרי אינו נכנס דרך רפיח באופן סדיר: סיוע נכנס לעזה רק דרך מעבר כרם שלום שבין עזה לישראל. גם לגבי משלוחי סיוע הומניטרי, רשויות מצרים לא מסרו אם או מתי הם יתירו את המעבר לתוך הרצועה.

8. חולים לא תמיד מסוגלים לנסוע בדרך הארוכה לבתי החולים במצרים ובכלל, בתי החולים במזרח ירושלים ובגדה המערבית, שהם חלק ממערכת הבריאות הפלסטינית, יועדו לשרת את כל תושבי הטריטוריה הפלסטינית, כולל תושבי עזה.

9. מחקרים מוכיחים זאת: הגבלות תנועה במעברים שבין ישראל לעזה (בכרם שלום עבור סחורות, ובארז עבור אנשים) מוסיפות לפגוע ברווחת חייהם של תושבי הרצועה. אתמול פרסם UNRWA מחקר שמציג שיעורים גבוהים של אבטלה ברצועה וסוכנויות הסיוע דיווחו לאחרונה כיצד המגבלות המוטלות על הכנסת חומרי בניין פוגעות בראש ובראשונה בפעילות שלהן, ודרכן גם בתושבי עזה.

10. רפיח אינו מוביל לגדה המערבית: רגע, לא אמרנו את זה כבר? טוב, אנחנו חוזרים ואומרים זאת, מפני שזה מאוד, מאוד חשוב.

לקריאת הפוסט בבלוג Gaza Gateway לחצו כאן.